סאטי

כידוע, מנהג הקבורה/הלוויה ההינדואיסטית, הוא שריפת הגופה והשלכת האפר למקור מים קדוש. ישנו ריטואל עתיק שנקרא סאטי, שבו אלמנה מקריבה את עצמה כשהיא רצה אל מדורת ההלוויה של בעלה שנפטר. אף על פי שיש ויכוח אם הוא קיבל אזכור בכתבי הקודש בהינדואיזם המוקדם, הוא נקשר למנהגים הינדיים קשורים באזורים הודו-אריים בהודו וגם בנפאל.

סאטי (סנסקריט : सती/ satī ) נגזר משמה של האלה סאטי, שהצתה את עצמה משום שלא הייתה מסוגלת לשאת את ההשפלה של אביה דקשה כלפיה ושל בעלה שיווה.

המונח סאטי התפרש במקור כ"אישה צנועה". סאטי מופיע בטקסטים הינדי וסנסקריט , שם הוא שם נרדף ל"אישה טובה", המונח suttee היה נפוץ בשימוש על ידי סופרים אנגליים אנגלו-הודיים המילה סאטי, אם כן, התייחסה במקור לאישה, ולא לטקס. גרסאות הן:

* Sativrata , מונח לא נפוץ ונדיר בשימוש, מציין את האישה הנודרת נדר, וורהטה , להגן על בעלה בעודו בחיים ולאחר מכן למות עם בעלה.

* סאטימה מציינת אלמנה נערצת שעשתה סאטי.

המקורות וההתפשטות של תרגול הסאטי הם שאלות מורכבות ומעוררות ויכוחים, ללא הסכמה כללית. עלתה השערה שלטקסים כמו הקרבת אלמנה או שריפת אלמנה יש שורשים פרהיסטוריים. מקורות יווניים מסביבות 300 לפנה"ס מזכירים באופן מבודד את סאטי, אך הוא כנראה התפתח לקורבן שריפה של ממש בעידן ימי הביניים בתוך חמולות ראג׳פוט הצפון -אליהם הוא נותר מוגבל בתחילה, להיות נפוצים יותר במהלך תקופת ימי הביניים המאוחרות.

בהיסטוריה של נפאל, כתובת עמוד צ'אנגו משנת 464 לספירה מזכירה את מנהג הסאטי. מנהג זה היה נפוץ יותר בעידן מאוחר יותר, שבו מוצאים שהיו אחת עד שלושים ושלוש נשים במספר, שנאלצו להפוך לסאטי. ביניהם היו גם נשים, פילגשים ושפחות. כבר מההתחלה, רואים שמנהג הסאטי, לא היה נחוץ. זה נחשב כרע חברתי.

בהודו, עקב מאמציהם של רפורמים חברתיים, מנהג הסאטי הופסק בשנת 1829 לספירה. בנפאל, הניסיון הראשון למטרה זו, נעשה על ידי ג'אנג בהאדור ראנה. בתקופת ראש הממשלה ביר שמש (1885-1901 לספירה) תוקן החוק על כך. לבסוף, ראש הממשלה צ'נדרה שמשר, ביום הולדתו ה-58, 8 ביולי 1920 לספירה, אכף חקיקה המבטלת את מנהג הסאטי הנורא רב השנים. כך הסתיים מנהג הסאטי בנפאל.

תמונה: ויקיפדיה

@