הסיפור העתיק של נאמו בודהה

בעבר הרחוק, חי בעולם הזה מלך בשם המרכבה הגדולה (שינגטה צ'נפו), ששלט על ממלכה קטנה של כחמשת אלפים נתינים. בשל הכשרון של המלך, כל נתיניו נהנו מאושר ורווחה; הגשמים הגיעו בזמן הנכון, היבול שגשג ובעלי החיים התרבו.

למלך היו שלושה בנים: הבכור נקרא ״צליל גדול״ (Dra Chenpo), האמצעי נקרא ״האלוהות הגדולה״ (Lha Chenpo), והקטן ״הישות הגדולה ביותר״ (Semchen Chenpo). חזקים באומנויות הלחימה ומקרינים ביטחון, שני הבנים הגדולים, תמיד עזרו למלך בניהול הממלכה. משנותיו המוקדמות, הבן הצעיר, ישות גדולה, היה בהיר מאוד וניחן בחסד ובחמלה ספונטנית. הוא נתן בחופשיות ובנדיבות לאחרים כאילו היו בנו יחידו.

יום אחד כשמזג האוויר היה נאה, עזבו המלך יחד עם מלכתו, בניו ושריו את העיירה לבילוי רגוע במדינה. המלך והמלכה רכבו על פיל בזמן שהבנים, השרים והפמליה, היו רכובים על סוסים יפים. לאחר חצי יום של רכיבה, הם הגיעו למקום של יערות עבותים המהדהדים שירת ציפורים, בעוד בקרבת מקום, פרח שטיח פרחים במגוון עשיר. המלך היה מרוצה מהנוף והורה להקים מאהל גדול להנאת כולם. המשרתים מיד פרקו הכל, הקימו אוהלים והניחו אח אבנים לבישול. עד מהרה התכסתה האדמה באוהלים, כאשר עננים התנופפו בשמים מעל. המשרתים התרוצצו, הכינו מגוון מאכלים והציעו תה ומשקאות חריפים לכולם. אז החלו הצעירים לשיר, לרקוד ולשחק, והפכו את המאהל לתחום שמימי. המלך, המלכה והשרים, צפו בבידור בעודם נהנים מארוחת שמונה עשרה מנות בליווי יין וסאקה.

ואז שלושת הנסיכים, בשיא נעוריהם, הרימו את החצים והקשתות שלהם ופנו אל היער. בעודם הולכים, הם הבחינו במאורה ביערות הצפופים. הם התגנבו אליה וראו בפנים נמרה ישנה לצד גוריה. הצליל הגדול והאלוהות הגדולה, הניחו חיצים על הקשתות שלהם, והתכוננו להרוג את הנמרה, אבל הישות הגדולה עצר את אחיו, ואמר שההרג שגוי לחלוטין. כשהביט שוב לתוך המערה, הבחין שהנמרה לא מסוגלת לזוז, כי זה עתה ילדה והיא גם חששה, שאם תעזוב לצוד מזון, חיה אחרת עלולה להזיק לגורים שלה. מיוסרת מרעב, היא שכבה על האדמה, בלי יכולת אפילו להרים את ראשה.

הישות הגדולה, התרגש עד דמעות בחמלה שעלתה מעומק ליבו. הוא שאל את אחיו: "איזה אוכל יציל את הנמרה ואת גוריה?" הם השיבו, "סוג זה של נמר הודי אדום, אוכל את הבשר והדם החמים ש הרג לאחרונה. אז אם אתה רוצה לעזור לה ולגורים, אתה חייב למצוא בשר ודם טריים".

ישות גדולה חשב לרגע: "זה אכן נכון שכדי להציל את הנמרה ואת גוריה, צריך בשר ודם חמים. אבל אז אצטרך להרוג יצור חי אחר, וזה אומר להרוג אחד כדי להציל את השני. מה עוד אני יכול לעשות?" הוא חשב זמן רב אך לא מצא פתרון. ואז אחיו אמרו, "באנו לכאן כדי לבלות. אין טעם לדאוג לגבי הנמרה הזו והגורים שלה. הגיע הזמן לחזור להורים שלנו”. וכך הם עזבו.

בעודו עקב אחרי אחיו בחזרה למאהל, חשב ישות גדולה: "במשך זמן רב אני רוכב על אופניים בסמסרה, מבזבז חיים אינספור, לפעמים בגלל תשוקה מוגזמת, לפעמים סלידה ולפעמים בורות. רק לעתים רחוקות נתקלתי בהזדמנות כזו לצבור הצטיינות. מה התועלת האמיתית של הגוף הזה אם לא עבור הדהרמה?" לבסוף הוא החליט, "הפעם אני חייב להיות באמת נדיב."

לפני שהרחיק לכת עם אחיו, אמר להם: "אחים, המשיכו שניכם. יש לי משהו לטפל בו ואני אשיג אתכם בקרוב".

הוא לקח את השביל למאורת הנמרה והאיץ את קצב הליכתו. כשהוא מצא את הנמרה שהתמוטטה, היא הייתה כל כך תשושה עד שהיא לא הצליחה אפילו לפתוח את פיה. ישות גדולה הושיט את ידו כדי לגעת בפניה, אבל היא הייתה כל כך חלשה, עד שלא יכלה אפילו לחשוף את ניביה. אז השחיז הנסיך רסיסים מעץ סמוך וחתך את גופו כדי לשאוב דם, אותו אפשר לנמרה ללקק. זמן לא רב לאחר מכן היא פתחה את לסתותיה וקמה. בשאגה היא התנפלה על הנסיך וטרפה אותו.

שני האחים חיכו זמן רב, אך הנסיך הצעיר ביותר לא הגיע, אז הם יצאו למצוא אותו. בהרהור על מה שאמר קודם לכן, לא היה להם ספק שהוא חזר למאורת הנמרה. כשהם הגיעו והסתכלו פנימה, לא נותר מאחיהם דבר מלבד דם, עצמות, מסמרים ופיסות לבוש. הנמרה אכלה אותו. למראה זה, הצליל הגדול והאלוהות הגדולה איבדו מיד את ההכרה; עבר זמן רב עד שהם חזרו לעצמם. השניים אספו את פיסות הבגד של אחיהם, והתייפחו בעצב עמוק, יצאו למאהל הוריהם.

במהלך הזמן הזה, המלכה ישנה תנומה ובחלום ראתה שלוש יונים עפות גבוה בשמים. כשהם פרפרו מסביב, היכה נץ ונשא את הקטן ביותר. כשהתעוררה באימה, המלכה מיד סיפרה את חלומה למלך. הוא ענה, "לשמוע את הסיפור שלך, אני מאמין ששלושת היונים הם שלושת הבנים שלנו. הצעיר שבהם, נישא על ידי הנץ, הוא בני האהוב ביותר. אני בטוח שמשהו נורא קרה לו". כך אמר, המלך שלח מיד משרתים לחפש בכל מקום את בנו.

עד מהרה הגיעו שני הנסיכים והמלך שאל: "קרה משהו רע לבן האהוב שלי? יש לכם חדשות?" חנוקים מעצב, השניים לא הצליחו לדבר או אפילו לנשום במשך זמן מה. לבסוף, הם נאנחו עמוקות ואמרו להוריהם שהנמרה אכלה את הישות הגדולה. כששמעה את החדשות הנוראיות הללו, המלכה התעלפה מיד. גם המלך היה המום בעצב עצום ומתייסר בצער. לאחר זמן רב ובאנחות עמוקות מיהרו שני הנסיכים, המלך והמלכה אל המקום בו מת הנסיך הצעיר ביותר. כשהם הגיעו לפתח המאורה, מה שפגש את עיניהם היו העצמות והדם שהותירה אחריה הנמרה. המלכה נרתעה, זעקה בבכי, ולא התאוששה זמן רב.

בינתיים, הנסיך נולד מחדש בשם ״אומץ לב גדול״ (Nyingtob Chenpo). הוא תהה, "מה עשיתי כדי להיוולד מחדש כאן בממלכה השמימית של טושיתא?" דרך עינו האלוהית, הוא בחן ביסודיות את חמשת המחוזות. אומץ לב גדול ראה שסביב לשברי העצמות שהותיר אחריו, היו הוריו ושני אחיו. הם היו שקועים בקינה ואומללים לחלוטין. הוא חשב, "ההורים שלי חווים אומללות כזו, שזה עלול לאיים על חייהם. כדי להקל על רוחם, אלך לדבר איתם." הוא ירד מהחלל לשמים הנשגבים ודיבר מילות עידוד כדי לנחם את הוריו: "אני הנסיך הגדול. לאחר שנתתי את גופי בנדיבות לנמרה המורעבת, נולדתי מחדש בממלכה השמימית של טושיתא". עם דמעות בעיניהם, המלך והמלכה אמרו: "בן, אתה כמו ליבנו, שהציע את גופך לנמרה בהחלט ראוי לשבח. אבל למי נוכל לספר על הסבל שלנו בהתגעגעות אליך?"

האומץ הגדול ענה, "אנא אל תהיה אומלל. סוף הלידה הוא התפוררות, וסוף ההתכנסות הוא הפרדה. אף אחד לא יכול להתעלות על זה כי זה טבע הדברים. זה אותו הדבר עבור כולם. אם תבצע פעולות מרושעות, תיפול למחוזות הגיהנום; אם תבצע פעולות טובות, תיוולד מחדש במחוזות הגבוהים יותר. לכן, רדוף בחריצות אחר המידות הטובות. בצע תפילות, ובחיים הבאים לבטח ניפגש בממלכה שמימית". אחרי עוד כמה מילים הוא נעלם. המלך והמלכה נעשו קצת יותר מאושרים והתחייבו להמשיך בפעילות סגולה. הם יצרו ארון קטן מכוסה בשבעה מיני תכשיטים שבהם הניחו את עצמות בנם ונבנתה סטופה מעל המקום בו היא נקברה.

תמונה: @nepal beautiful country in the world