עליי
היי, אני אלון
אני תמיד אומר, שיש לי שני חדרים בלב - באחד היוגה ובשני נפאל. הם שני חדרים של אותו הלב ולא יכולים להיפרד, לא אחד מהשני ולא ממני. טענתי מההתחלה, שהיוגה ונפאל בחרו בי, הרבה לפני שבחרתי בהם. הם שניהם עיצבו ועודם מעצבים את מסלול חיי. הם נתנו לי כוח ומטרה ולא הסכימו לי לסטות מהדרך ולהתרחק מהן, אפילו כשניסיתי בכל כוחי, הן לא נתנו לי מנוח ותמיד החזירו אותי אליהן ותמיד בדרכים קסומות ומסתוריות. הלב, תמיד מכוון אליהן.
עוד בילדותי, הרבה לפני שבדקתי את היכולות הגופניות שלי, אני זוכר היטב, את המשיכה העזה שהייתה לי, ועודנה, לעולם הרוח. נמשכתי לפילוסופיה והייתי עסוק בשאלות קיומיות כמו "מי אני" ו"למה אני כאן". היום, אני חושב ששם היו צעדי הראשונים בעולם היוגה, הרבה לפני שידעתי לכנות את זה, באמצעות המושג "יוגה".
כשהתבגרתי קצת, נוצרה לי משיכה ספציפית יותר, לפילוסופיות של המזרח הרחוק. כבר בתיכון, קראתי על הנושא ואף כתבתי עליו עבודות. בתקופה הזאת, התחלתי גם להיות יותר מודע, ליכולות הפיזיות שלי, אלא שפיתחתי סלידה מהן, שלא לומר, שנאה כלפיהן. לא הייתי בשל להבין, שזו מתנה שנתנה לי. מאז, ועד להרבה שנים אחר כך, זנחתי את הגוף שלי, וניתקתי כל קשר איתו.
שנים מאוחר יותר, טסתי לטיול במזרח הרחוק, ופגשתי לראשונה, את התרבות שבה צמחו, הפילוסופיות והמסורות שכל כך התחברתי אליהן. באתי, לראשונה, במגע ישיר, עם הבודהיזם וההינדואיזם.
אני עדיין זוכר, את הפעם הראשונה, שראיתי את נפאל, מחלון המטוס. כל ההימלאיה הייתה פרושה מתחתיי - מראה עוצר נשימה. דווקא קטמנדו, בה נחתתי, עוררה בי סלידה. מי היה מאמין שאתאהב במדינה הזאת. חשבתי שהיא תהיה רק תחנת מעבר להודו. אבל לגורל היו תכניות שונות .
בסוף יצא, שנשארתי לטייל בנפאל כמעט שלושה חודשים. אני זוכר היטב, את הרגע בו עזבתי את נפאל לראשונה. עמדתי במעבר הגבול היבשתי, בין נפאל והודו. חציתי את הגבול להודו, הסתובבתי והבטתי על נפאל, הרגשתי מחנק בגרון, ודמעות החלו לזלוג מעיניי...איך אני עוזב את המקום הזה, הבית שלי, הלב שלי? הלכתי בהבטחה שאחזור אחרי הטיול בהודו.
כשהגעתי להודו בפעם הראשונה, פגשתי גם את תרגולי היוגה הפיזיים ושלל תרגולי יוגה אחרים כמו מדיטציה ופילוסופיה. בלי לדעת כלום, נכנסתי לשיעור יוגה, שבמקרה היה שיעור אשטנגה - אז, בכלל לא ידעתי, מה זה אומר.
אני זוכר שהיו לי הרבה התנגדויות לתרגול הפיזי. באתי ליוגה ולמזרח בשביל למצוא תשובות לשאלות פילוסופיות עמוקות, ולא כל כך הבנתי, איך התרגול הפיזי קשור או תורם לזה. גם אחרי שפגשתי את התרגול הפיזי לראשונה, וגם את עולם היוגה בכלל, היו עוד כמה מחסומים ומכשולים לעבור, בדרך להתמסרות מוחלטת למסע הזה. הייתי צעיר ומלא בספקות, ועדיין לא הייתי בשל לגמרי, לתת את כל כולי ליוגה. אבל הזרע הזה כבר נזרע, ואולי זה כל מה שהיה צריך לקרות. המסע שלי המשיך, בלי התמקדות מודעת ביוגה, אבל תמיד סביבה ולצידה.
במשך ששת חודשי הטיול בהודו, כל פעם נתקלתי בנפאלים, התחברתי איתם, והייתי עסוק בללמד את עצמי נפאלית, מתוך ספר לימוד שקניתי בנפאל לפני שעזבתי. תמיד נוצרו לי קשרים קרובים ומיוחדים עם הנפאלים שפגשתי, מה שחיזק עוד יותר, את הרצון לחזור הביתה, לנפאל.
אחרי טיול בהודו, באמת חזרתי לנפאל בפעם השנייה, עזבתי שוב להודו, בשביל לחזור שוב לנפאל. חזרתי ועזבתי שוב להודו ולסרי לנקה וחזרתי שוב לנפאל. אבל הפעם החלטתי שאני לא עוזב יותר. נשארתי לגור למספר שנים בנפאל, ואף גרתי תקופה קצרה בהודו. הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים והחודשים לשנים. התקרבתי ולמדתי את השפות והתרבויות של המקום בו היוגה נולדה והתפתחה. הספקתי להיות מנהל פרויקט בחברת הייטק, לסיים תואר ראשון, להתקבל ללימודי תואר שני באנגליה.
עזבתי את נפאל, ובדרכי לאנגליה, להמשיך את לימודי באקדמיה, עצרתי בישראל למספר חודשים. התחלתי להתאמן בריצות ארוכות וכתוצאה מהן, נפצעתי בברכיים וסבלתי מכאבים קשים. החלטתי לנסות שוב את היוגה במטרה לרפא את ברכיי ונחשו מה?! זה עבד! מאותו רגע, נכנסתי בהתמדה גם לתרגול הפיזי ולא עזבתי אותו.
שנתיים מאוחר יותר, אחרי שסיימתי את לימודי התואר השני שלי באנגליה, החלטתי לטוס להודו לקורס מורים, בשביל להעמיק את התרגול שלי ופחות בשביל ללמד יוגה. רצה הגורל, ועוד בדרכי חזרה לארץ, כבר ביקשו ממני ללמד במספר מקומות אז ישר קפצתי למים והתחלתי ללמד.
ככה, ממש במקרה...והשאר היסטוריה
המשכתי ועודני ממשיך להעמיק בעולם היוגה. הספקתי ללמוד סנסקריט באוניברסיטת תל אביב, להיות אסיסטנט בקורס מורים, ללמוד עיסוי תאילנדי ואקרופסורה תאילנדית שיש לה קשר הדוק ליוגה, ואני ממשיך לחקור את העולם הענק הזה בסקרנות רבה.
המשכתי בחיי בישראל, מעמיק בדרך היוגה, אבל היה חלק חסר בלב...הלב לא נותן לי מנוח, הוא מתגעגע לבית, לנפאל. התחלתי לחפש דרכים יצירתיות, שיחזירו אותי לנפאל. הלכתי ללמוד קורס מדריכי טיולים בחו"ל, של החברה הגיאוגרפית, בשביל להדריך טיולים לנפאל, ולקרב עוד אנשים, למקום הקסום הזה.
סוף סוף אני מרגיש שלם יותר, כששני חלקי הלב שלי, מתקרבים זה לזה, מתחברים, משתלבים, בונים ובעיקר מרגיעים, מחזירים אותי הביתה, לעצמי, ללב שלי.
היוגה ונפאל ממשיכים ללוות אותי, לכל מקום ובכל דבר שאני עושה. ממשיכות לכוון אותי. ממשיכות לתת לי כוח ומטרה. הן מקרבות אותי לעצמי ונותנות לי עוגן חזק וכלים להתמודד עם כל מכשול בחיי. אין דבר שני רוצה יותר, מאשר להעניק לכולם את שתי המתנות הללו - את היוגה ואת נפאל.
מבחינה קארמתית, אם אני רוצה להתקדם בדרך היוגה, אני צריך לקדם אחרים בדרך היוגה, ואם אני רוצה להתקרב לנפאל ולהיות בה, אני צריך לקרב אחרים לנפאל ולעזור להם להגיע אליה. וזה מה שאני עושה!!!