יש אירוע מכונן בחיים שלי, שצרוב לי חזק בזיכרון, ומידי פעם, הוא צף ועולה בי. לפני הרבה שנים, כשטיילתי בנפאל בפעם הראשונה, הרבה לפני שהתרגלתי תנוחות יוגה, שהיתי למשך תקופה של מספר שבועות, באשראם. באשראם הזה, היו לפחות, חמשה תרגולי מדיטציה מונחים ביום, כשכל מדיטציה ארכה לפחות שעה. כך טבלתי לראשונה בתרגולי מדיטציה משמעותיים וחזקים במיוחד.
באחד מתרגולי המדיטציה, זכור לי שישבנו במעגל גדול, עם הרבה אנשים, והחזקנו ידיים. ולאורך המדיטציה, היה אדם הודי או נפאלי, במרכז המעגל, שגם הנחה את המדיטציה וגם עבר אחד אחד מהמתרגלים. אני לא יודע מה קרה לפרטי פרטים, כי הייתי עם עיניים עצומות, אבל כשהוא הגיע אלי, חשתי לפתע חום חזק. הוא הושיט את ידו לעבר הראש שלי - יכולתי ממש לחוש בחום שמתקרב אלי - ונגע ברכות עם אצבע אחת, במצח שלי, בין שתי העיניים (במקום של הין השלישית).
חשתי משהו חזק, צף ועולה בי מתחתית הגוף, כלפי מעלה, מחנק חזק בגרון, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, פרץ ממני בכי חזק, שכמותו לא חוויתי מעולם. ניסיתי בכל כוחי לעצור אותו, ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד לעצמי שהכול בסדר ושלא קרה כלום - כי באמת לא קרה כלום - אבל לשווא - הדמעות פשוט המשיכו לרדת.
זה בעיקר היה מדהים, כי זה היה תלוש מן המציאות, ותלוש מן ההיגיון. הרי שבאמת לא קרה דבר, שיגרום לי לבכות או ירגש אותי. זה לא שזה הציף זיכרון כואב או עצב. פשוט בכי, כזה שלא קשור לכלום, ולכן גם לא הצלחתי לעצור אותו, עם מנגנוני ההיגיון הרגילים שלי, שאני מכיר. כי זה היה סוג אחר של בכי, כזה שלא הכרתי. אני חייב להגיד, שזה אפילו קצת הלחיץ אותי, שאין לי שליטה על זה, כי אני קונטרול-פריק.
שנים לאחר מכן, כשהייתי בקורס מורים ברישיקש שבהודו, זה קרה לי שוב. כמו בכל בוקר, היה שיעור פרניאמה, עם מורה מעולה, ואז שוב, באמצע התרגול, חשתי את אותה תחושה, שהפעם כבר הכרתי, אבל ההיכרות הקודמת לא עזרה לי לעצור את זה, ושוב פרצתי בבכי שלא הפסיק למשך כל השיעור.
האירועים האלה היו מכוננים, מכיוון שהיה בהם מסתורין שלא הצלחתי להסביר, וזה שבה אותי, סקרן אותי ורצתי לדעת עוד. מכיוון שייחסתי את המקרים הללו לתרגול יוגה, ולנפאל והודו, זה קשר אותי אליהם, בקשר שאי אפשר לפרום אותו - כאילו הראה לי את הדרך - דרך היוגה!
צילום: יעל בקר
Comments