אז איך באמת הגעתי ליוגה

סיפורי הודו - המשך

לפני שנים רבות....אולי עשר שנים או יותר, בטיול הראשון שלי בהודו, הגעתי לדרמסלה. ישנתי בדרמקוט - כפר קטן ומקסים ביופיו. איכשהו, הגעתי לעשות קורס בישול הודי עם ריטה המקסימה מדרמקוט. בקורס היינו אני, ועוד בחורה ישראלית שלא הכרתי. קוראים לה טליה.

מפה לשם, ממש התחברנו, אני וטליה, ואז היא סיפרה לי שהיא עושה קורס מורי יוגה אצל ויג'יי אמר, במקלוד גאנז', מרחק הליכה משם. היא הציעה לי לבוא להשתתף בשיעורי הבוקר שהוא מעביר.

מעולם לא עשיתי יוגה לפני ואני זוכר את הרתיעה שהייתה לי. "מה לי וליוגה?!" חשבתי לעצמי. חשבתי שזה ממש משעמם. ממש הרגשתי דחייה. אבל טליה התעקשה שאבוא לנסות, ומאחר וכבר הכרנו, זה הקל עליי לדעת שתבוא איתי מישהי שאני מכיר. אז הלכתי....

נכנסתי לשיעור, לקחתי מזרון ואז ויג'יי ביקש מכל מי שחדש שיבוא קדימה. אני זוכר את המבוכה שהרגשתי, ממש התביישתי. אבל הוא אמר זאת בצדק, הרי לא ידעתי כלום. זה היה שיעור אשטנגה. לשיעורים שלו הגיעו עוד שתי מורות ישראליות מקסימות - חווה ואלית שגם איתן התחברנו - הפכנו לחבורה

מאז הייתי מגיע כמעט כל בוקר לשיעורים שלו, עד שעזבתי את דרמסלה. לאחר מכן הפסקתי לתרגל יוגה. שנים מאוחר יותר, כשחזרתי לישראל למספר חודשים מנפאל, לפני שעברתי לאנגליה (עזבו, זה סיפור ארוך ליום אחר חחח), שוב פגשתי את טליה.

הייתי אז רץ ריצות ארוכות שפגעו לי בברכיים, וטליה ניסתה שוב לשכנע אותי לבוא לשיעורי יוגה, בטענה שזה יעזור לברכיים. ככה הגעתי לסטודיו לבונטין, ומצאתי את נטע ברנע, שלימים הפכה להיות המורה שלי.

היוגה בהחלט ריפאה לי את הברכיים, אבל זה היה רק התמריץ. התאהבתי ביוגה מחדש והתחלתי לתרגל ברצינות ובהתמדה, כל יום. ומאז, הכול היסטוריה ⁦⁩

טליה, תודה רבה!!! ⁦⁩

פעמיים הבאת אותי ליוגה ⁦⁩

כל פעם היית במקום הנכון ובזמן הנכון. זה היה כל כך מדוייק. מה הייתי עושה בלעדייך