לא מעט שואלים אותי, איך אני חוגג את יום ההולדת שלי. אני חייב להגיד, שאני לא ממש מהחוגגים. מעולם לא הייתי. לא שאני נגד חגיגות. אני פשוט חושב, שקשה לי להיות במרכז ולמשוך הרבה תשומת לב. כי מסתבר שגם בגיל כזה, אני עדיין סוחב איתי מטעני ילדות של הילד ההוא, הלא מקובל, הלא פופולרי, השונה, זה שלועגים לו, חסר הביטחון והפחדן. אני בטוח שיש לזה, חלק לא מבוטל, בגישה שלי לחגיגות והבריחה שלי מתשומת לב.
אז האמת היא שאני כן חוגג, פשוט בדרך קצת שונה. אני עושה יום כיף עם ההורים שלי - זמן איכות…רק אני והם. אני חושב, שהיום הזה הוא יותר שלהם מאשר שלי. אפשר להגיד, שהיום הזה, הוא אולי החיבור החזק ביותר שיש לי איתם. זהו היום בו נפגשנו לראשונה. זה היום שבו היינו הכי ביחד, הכי קרובים, אז מן הראוי, שכל שנה, נעביר אותו הכי קרוב שאפשר, מתוך הרצון לשמור ולשמר את החיבור החזק הזה.
זה חיבור של נתינת חיים, של בריאה ויצירה. זה גם סוג מאוד מיוחד של נתינה, כזו שאי אפשר להחזיר כגמולה, לזה שנתן לך אותה. כלומר, היא נקייה מהאפשרות לתת משהו תמורתה - היא חד כיוונית לחלוטין.
יום שלם, שבו רק אני והוריי מבלים יחדיו, הוא גם הזדמנות עבורי לתרגול יוגה עוצמתי, במספר מישורים. זו הזדמנות להתמודד עם לא מעט מטעני ילדות ושדים מהעבר. וחשוב מזה, זו הזדמנות ליצירת
חיבור וקרבה וקארמה חיובית, עם המורים הראשונים שלי, אלה שלימדו אותי הכול מאפס. ואני חייב לומר, שההורים שלי לימדו ועדיין מלמדים אותי לא מעט יוגה, והשהייה במחיצתם, תמיד מעניקה לי שלל תובנות רוחניות מעמיקות ומקדמות.
ואיכשהו, בסוף כל יום שכזה, אחרי שבילינו את כולו יחד, ברגע שהם הולכים, משב של בדידות מכה בגופי, מלטף את פניי, מעלה דמעות בעניי…לפתע אני חש כה בודד בעולם. אני עוצם את עיניי ואומר בלב ״אבא, אימא, אל תלכו, אל תעזבו אותי, בבקשה תישארו רק עוד קצת״. אני פותח את עיניי ושותק, כי אני כבר בן 36 ולא ילד, ואיכשהו, זה כבר לא מקובל או נורמטיבי שאגיד להוריי דבר שכזה…אבל בתוך תוכי, אני עדיין ילד, הילד ההוא…אז בבקשה, תישארו…רק עוד קצת…
צילום: אביעד אורן
Comments