אתמול הלכתי לסופר, בחרתי שני מוצרים, והלכתי ישירות לקופא. היה תור, לא גדול, אבל אולי הקופאית הייתה חדשה, והייתה צריכה להתמודד עם כל מיני דברים לא צפויים או לקוחות כאלה ואחרים. בקיצור, זה לקח קצת זמן, אבל המתנתי בסבלנות לתורי. היה לה מבטא כלשהו, שלא ממש זיהיתי, אבל היה ברור שהיא לא נולדה כאן.
לפניי הייתה בחורה צעירה, שהיו לה אולי שלושה פריטים. כשהגיע תורה, היא ביקשה מהקופאי, לרשום חשבונית מס, על שם עמותה כלשהי. כאשר הקופאית הייתה צריכה לכתוב את שם העמותה, היא מאוד התקשתה באיות. היא טעתה מספר פעמים, והבחורה תיקנה אותה בסבלנות ובנחמדות, בכל פעם. באמת שהייתה אווירה מאוד סבלנית, מכילה, מקבלת ונחמדה מצד כולם.
בההסנות רבה, כמפחדת לטעות, היא הייתה מקרבת אצבע, למקש של האות, ושואלת בזהירות, אם זו האות הנכונה, והבחורה הייתה עונה. ולבסוף, היא פנתה אלינו, ובנימה מתנצלת, אמרה שהיא לא למדה בארץ.
לפתע, הרגשתי מחנק בגרון, צמרמורת בגוף, וחשתי שהדמעות עולות וכמעט שמציפות את עיניי, אך הצלחתי להסיט את מבטי ולעצור את הבכי מלפרוץ החוצה.
אני אפילו לא בטוח, למה זה ריגש אותי כל כך. אני מניח, שזה עורר בי אמפתיה והזדהות. לרגע, שמתי את עצמי במקומה, וחשתי תחושת מבוכה כבדה.
חשבתי לעצמי, ש: ״אוף, למה היא בכלל חשה צורך להתנצל על דבר שכזה ועוד להסביר את עצמה!?״. כי זה בסדר ומובן לגמרי!!! זה בסדר שהיא לא יודעת לאיית בעברית וזה לא אומר עליה כלום.
כשהגיע תורי, היא שאלה אותי, מדוע חיכיתי בתור הארוך, עם שני מוצרים, במקום ללכת לקופות בשירות עצמי. לא יכולתי להגיד לה, שהיא כל כך נגעה בי, והעבירה אותי רגע מכונן, ושזה היה שווה, לחכות בשבילו. אז במקום זה, חייכתי, ואמרתי לה, שהרבה יותר נחמד לי לדבר איתה מאשר עם המחשב. הודיתי לה ואיחלתי לה יום טוב והלכתי. אבל המקרה הזה ליווה אותי כל אותו יום ומסתבר שאף יותר.
צילום: אביעד אורן
Comentários