משהו שלא מדברים עליו

יש נושא אחד ביוגה, שעל אף שנבנו סביבו תרגולים רבים ונכתבו עליו אינספור סוטרות, אני כמעט ולא מזכיר אותו. אני ממעט לכתוב עליו. בשיעורים שלי, אני לא מדבר עליו. כששואלים אותי על משהו, שאולי יכול להיות קשור אליו, אני נוטה להתחמק באלגנטיות.

ואף על פי כן, אני חושב שמבין כל הנושאים ביוגה, זה אולי הנושא, שמעסיק אותי יותר מכל, ושאני מתרגל יותר מכל תרגול אחר, ושאני תוהה לגביו הכי הרבה. ואפילו נדמה לי, שההתעמקות בו, היא מה שהביאה אותי עמוק לעולם הרוח, ועדיין משאירה אותי בעולם הזה.

אני נמנע מלדבר עליו עם אחרים, כי אני קצת מפחד. מפחד מהתגובות של אנשים. מפחד שאולי זה טאבו. חושש שידחו את הנושא בטענה שהוא פסימי, מדכא וכואב, ולמה בכלל להתעסק במשהו חשוך במקום להתעסק בטוב.

אבל באמת שקשה לי לחשוב, על נושא חשוב יותר. באמת שקשה לי לחשוב, על תרגול חשוב יותר. הדלאי למה אמר: "המודעות למוות היא בסיס הדרך. עד שפיתחת את המודעות הזו, כל שאר התרגולים חסרי תועלת." ואחרי זה, הוסיף ואמר: "ניתוח המוות אינו בשביל לסלק את הפחד ממנו, אלא בכדי להעריך את החיים היקרים האלה."

אז כן, הנושא הוא ״מוות״. תרגול וחקירת המוות הוא אולי התרגול הכי חשוב שיש בדרך הזאת. אולי בגלל שזו ה״דוקהא״ (צער, כאב, סבל, יגון) הקשה ונוראית ביותר, יותר מכל האחרות. המוות הוא גם הביטוי ה״טוב״ ביותר של הסיבות המרכזיות ל״דוקהא״, מכיוון שבמהותו, המוות הוא שינוי שמעיד על הארעיות של הכול - שום דבר בעולם הלידה והמוות אינו קבוע או נצחי.

הלוואי שאזכור את המוות כל יום, כל שנייה, לא כי אני פסימי ולא כי אני רוצה להיות אופטימי, אלא כי אני רוצה לקבל את התובנות הרבות, שתרגול המוות טומן בחובו.

צילום: אביעד אורן