שוב עבר הרבה זמן, מאז שכתבתי. הייתי עסוק בהרבה דברים, בעיקר ברמה המנטלית. החזרה לארץ, אחרי טיול ארוך, והמציאות בארץ, שקצת בלעה אותי. אבל בעיקר, התהליך הארוך של נחיתה בארץ ופרידה מנפאל, מהבית שלי! לקח לי הרבה זמן לכתוב, כי לקח לי הרבה זמן, לעבור את זה ולעכל את כל החוויה. נדמה לי שאני עדיין בשלב העיכול.
אז כן, חזרתי לארץ אבל מרגיש לי, שלא באמת חזרתי ושבאיזשהו מקום, אני עדיין קצת שם. איזו תחושה מוזרה זו, שהגוף, המיינד והלב לא מסונכרנים ולא נמצאים באותו המקום הפיזי או המנטלי. אני בטוח, שלא מעט אנשים, יכולים להזדהות, עם התחושה הזאת.
אני רוצה להגיד, שהשתנתי ושאני לא בדיוק אותו אלון, שהיה לפני שיצאתי למסע הזה, אבל זה נראה לי קצת ברור מאליו להגיד דבר שכזה, כי אני כל הזמן משתנה. אני בטח כבר אלון שונה, מהאלון שהיה לפני חמש דקות. השינוי עצמו והתהליך שלו, ברורים לי, אבל אני חש, שעדיין לא מצאתי את הכוח והאומץ, בשביל לקבל אותו, להכיל אותו ולחבק אותו בשתי ידיים. אני קצת חושש, שלא אצליח לזהות את עצמי ומהחוויה, בה אחרים יתקשו לזהות אותי.
אני עדיין אי שם, בנפאל הרחוקה, מנסה לאסוף את עצמי, בשביל להבין, איך עושים את זה…איך נפרדים ממקום שהוא הלב שלי. בכל פעם, שעזבתי את נפאל הייתי מרוסק, עם דמעות בעיניים - באמת!!! איך עוזבים את הבית? איך נפרדים מאנשים, שנכנסו לי ללב ושהם כמו משפחה? איך אורזים זכרונות וחוויות ורגשות?
אני מנסה להבין, מה הדרך הכי טובה בשבילי, להיפרד. לפעמים, אני קצת מפחד מפרידות דרמתיות, מלאות אמוציות ודמעות. לפעמים, בא לי לחמוק בשקט, בלי שאיש ירגיש שהלכתי, ומבלי להגיד לאיש, פשוט להיעלם יום אחד, רק בשביל להתחמק מהפרידה הדרמתית.
ואולי זו בעצם בכלל לא פרידה, כי אני אבוא שוב…בטוח…מתישהו…איך אני יכול שלא!?…
נפאל שלי, ההיית או חלמתי חלום?…
Comments