הדרך מפוקרה לקטמנדו - תנשמו עמוק!
טוב, אני חייב להקדים ולומר ש….זאת נפאל!!! והמבין יבין! מי שהיה פה, לא יופתע כל כך, ממה שקרה לי בדרך. כי, איך להגיד את זה… זה די אופייני לנפאל.
זה היה יום שני, אחרי סופ״ש ארוך, שגלש לראשון, שבו לימדנו סדנאות ושיעורים, ארגנו אירוע מאוד גדול ומוצלח, והיינו עייפים ומוכנים לחזור לקטמנדו, לחגוג את טיהאר - חג האור של נפאל.
התכנון היה, לצאת מוקדם בבוקר, אבל זאת נפאל - קמנו מאוחר, יושבים, מפטפטים, שותים עוד איזה תה, מנשנשים משהו, הולכים להיפרד מחברים, הולכים לאכול דאל בהט לפני הנסיעה, פתאום כמה חברה, החליטו להישאר עוד יום.
מפה לשם, כבר נהיה סביבות 1-2 בצהריים. כבר התגבשה קבוצה - אני, שני נפאלים ועוד בחורה אמריקאית. מנסים למצוא מונית, שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים. לא מוצאים ועולים על אוטובוס מקומי, שאם היינו הולכים ברגל, היינו מגיעים יותר מהר. הוא זוחל בכוונה, בשביל להעלות כמה שיותר אנשים.
והנה אנחנו סוף סוף בתחנה, הולכים למצוא מיקרו-ואן מקומי, שנוסע לקטמנדו. מצאנו אחד, אבל אנחנו הראשונים, אז צריך לחכות, עד שהוא יתמלא באנשים בשביל, שהוא ייצא לדרך. כשהוואן יתמלא, היה כבר סביבות 4-5 אחר הצהריים, כשלפנינו בערך 7 שעות נסיעה!!!
בתחילת הנסיעה, אני מסתכל על הבחורה האמריקאית ושואל אותה, אם החוויה המקומית שהיא הולכת לעבור, לא כבדה לה מידי. האמת היא, שהיא מאוד שמחה על ההרפתקה. היא שמה על עצמה קרם גוף ושאלה אם אני רוצה. אמרתי לה, שאני מעדיף שלא להוסיף עוד שכבה על העור, יותר משכבת האבק, שהולכת להיות עליה מהנסיעה הזאת.
אז הוואן נוסע על כביש, שלפעמים הוא בכלל דרך כורכר מאובקת ומלאת מהמורות, שמטלטלות ומקפיצות את הרכב בחוזקה. בדרך עושים עצירת תה, עצירה לתדלק ועצירת אוכל - אגב, עצרנו במקום של דאל בהט מעולה!!! רק בשביל זה היה שווה.
לפתע הכרטיסן אומר לנהג, שנראה לו שיש נזילת דלק וכעבור דקה של בדיקה קצרה, הם קובעים, שאכן כך הדבר, ועוצרים במוסך סמוך. בדיוק כשחשבתי, שהיום הזה והנסיעה הזאת, לא יכולים להתארך יותר מזה.
השעה הייתה 8-9 בערב. שני ילדים קטנים - ואני לא צוחק, נראה לי שיכולתי להיות אבא שלהם - הם עובדי המוסך וניגשים לתקן את הרכב. אנחנו יוצאים מהרכב ושואלים את הנהג, כמה זמן זה ייקח - חצי שעה, הוא אומר בביטחון, אבל….זאת נפאל! אם לא הבנתם עד עכשיו, הזמן עובד פה בצורה שונה.
אז בהתחלה ישבנו לא רחוק מהרכב, ובאיזשהו שלב, הבנו שזה הולך להיות הרבה יותר מחצי שעה, אז יצאנו להסתובב בכפר בו נתקענו, שהיה חשוך ושומם והכול היה סגור - טוב, זה היה כבר די מאוחר בלילה בשביל כפר שכזה. לפתע, אחד החברים הנפאלים שלי, החליט שהוא נעלם לנו, ולא זמין בטלפון, אז בזבזנו איזה חצי שעה של דאגה בלחפש אותו, במקום השכוח אל הזה.
בפועל, אני חושב שהיינו שם שעה וחצי. הגענו לקטמנדו בסביבות 12:30 בלילה. היה כבר מאוחר, אז החלטנו לישון כולנו בדירה של חברה טובה, שנשארה בפוקרה. ירדנו מהרכב, והיינו צריכים לחכות לחבר נפאלי שהגיע לפנינו ויש לו את המפתח, בשביל לקחת מונית ביחד לדירה, שהייתה בפרברי העיר.
עד היום לא ברור לי, איך הצלחנו להידחס כולנו בתוך המונית הקטנה הזאת. היינו חמישה אנשים, מזוודות ותיקים, שלא הצליחנו להכניס את כולם לבגאז׳, אז החזקנו אותם, אבל….זאת נפאל - כנראה שהיינו יכולים להכניס איתנו, גם עוד שלוש תרנגולות ושתי עיזות.
סוף סוף הגענו, עייפים ומאובקים, אבל מי יכול להיכנס למיטה, ישר אחרי מסע שכזה. השעה הייתה 1-2 בלילה. ישבנו בסלון, עם נשנושים ותה נפאלי. אחד החברים, שהוא מוזיקאי מוכשר, לוקח גיטרה ומתחיל לנגן ולשיר, וכל שנותר היה לצחוק על כל מה שעברנו.
אני חושב שהלכנו לישון בסביבות 3-4 בבוקר, אבל עוד לא הרגשתי שהמסע נגמר. רק יום למחרת, אחרי שהגעתי למלון, נכנסתי למקלחת ושטפתי את אבק הדרכים מעליי, הרגשתי שסוף סוף, הכול מאחורי.
צילום: אביעד אורן
Comments