מעלילות מסעותיי #7

הייתי יכול להעביר חיים שלמים, בישיבה שקטה והתבוננות בהרי ההימלאיה, ואלה לא יהיו חיים מבוזבזים, אלא חיים מלאי משמעות.

למרות שאני מתאמן כל כך הרבה, בלתמלל ולתרגם חוויות שונות למילים, אני נתקל בלא מעט מקרים, בהם אני פשוט לא מצליח להעביר את החוויה במילים, או ככה לפחות אני מרגיש.

זה אולי אחת הסיבות, שבגללן לא כתבתי על הרבה מאוד חוויות שהיו לי, כי התקשתי להעביר אותן בכתב, וכמה שהשתדלתי, זה היה נראה לי, רחוק מידי מהחוויה שחוויתי ולכן, מעולם לא פרסמתי את זה. אבל לאחרונה, החלטתי שאני אפרסם גם ניסיונות כושלים שלי, לתרגם חוויות למילים.

קשה לי להסביר, את העוצמה והאנרגיה, שאני מקבל ממבט חטוף, בהרי ההימלאיה הגבוהים. טמון בהם קסם מיוחד. גם מעצם הממשיות שלהם, בהיותם רחוקים כל כך מהישג ידו של אדם, ויש בהם מקומות, שרגל אדם לא דרכה בהם מעולם, שזה כשלעצמו עצמתי. יש בהם משהו טהור של ראשוניות, משהו שנותר בעינו, שנים רבות ביציבות איתנה, בלי שאיש נגע בו.

אבל מעבר לזה, יש בהם גם מימד רוחני חזק כל כך. יש בהם משהו, שמחזק אותי מבחינה רוחנית. יש משהו בעצמה ובגודל שלהם, שלמולם אני קטן כל כך, מה שמעביר בי תחושת צניעות נטולת אגו. יש בחוויה הזאת, משהו כל כך משחרר, מרגיע ושלו.

לפעמים נדמה לי, שהם נותנים לי כל כך הרבה כוח, שאם אתבונן בהם כל העת, אוכל לחיות לנצח. יש בהם גם משהו מאוד נעים ומוכר לי, כאילו הם מצביעים לי, על הדרך חזרה הביתה, אל העצמי.

אם הייתי צריך לבחור את הנוף שיפרש בפניי מבעד לחלון כל בית שבו אגור, הייתי בוחר בחלון שנפתח, לנוף הרי ההימלאיה.

צילום: אביעד אורן