מסיפורי הודו

פעם, ממש מזמן, בטיול הראשון שלי להודו, כשעוד הייתי צעיר ויפה...הגעתי לורנסי. כן, המקום הראשון שהגעתי אליו בהודו היה ורנסי. אחרי נסיעה של 18 שעות מקטמנדו.

למי שמעולם לא היה בורנסי....איך אתאר את זה בקצרה...זו קבלת פנים מיוחדת במינה, בלשון המעטה. זה מקום מאוד טעון בהרבה דברים ועם אנרגיות חזקות - יש שיגידו הארד קור. האמת היא שממש אהבתי את ורנסי. הייתה לי חוויה ממש טובה שם. אבל זו לא הייתה העונה והיה שם חם בטירוף, אז החלטתי לנסוע לצפון. פגשתי עוד ישראלי והלכנו לקנות כרטיס רכבת לאמבלה - התחנה הכי צפונית שאליה הייתה רכבת ישירה.

הגענו לתחנת הרכבת של ורנסי. יש כריזה אחת בהינדי ומיד לאחר מכן, באנגלית עם במבטא הודי כבד. לא הבנתי את האנגלית אבל את ההינדי דווקא הצלחתי להבין. הצלחתי לשמוע בכריזה שהרכבת שלנו מאחרת....ב10 שעות!!! זו הייתה נסיעת הרכבת הראשונה שלי בהודו, והאמת היא שחשבתי שיצאנו בזול...רק 10 שעות ולא יותר...ממש מזל. החלטנו להישאר לישון על הרציף כמו כל ההודים...אחרי הכול, איך המשפט אומר...בהודו התנהג כהודי. בסוף הרכבת איחרה ב14 שעות אבל אל תיכנסו לקטנות.

בסוף עלינו על הרכבת ואחרי 15 שעות נסיעה, הגענו לאמבלה, אבל בגלל האיחור של הרכבת, הגענו בלילה במקום בבוקר, כמו שתכננו. יצאנו מהתחנה, הסתכלנו על המפה (כזאת מנייר, לא היו אז סמארטפונים) והחלטנו לנסוע לעיר הגדולה הכי קרובה - צ'אנדיגאר, בירת פנג'אב. אנחנו יוצאים לכביש הקרוב, עובר אוטובוס ומוריד נוסעים ואני, עם ההינדי השבורה שלי, שואל את הנהג, "לאן אתה נוסע?". "לצ'אנדיגאר" הוא עונה. אני מסתכל על חבר שלי ומסמן לו לעלות.

הגענו לתחנה המרכזית של צ'אנדיגאר. היינו האחרונים על האוטובוס. היה מאוחר בלילה. לפני שאפילו הספקנו לרדת מהאוטובוס, מליוני נהגי ריקשה מתנפלים עלינו ומקיפים אותנו, צועקים שמות של מקומות ומחירים.

לפתע הגיחו שלושה שוטרים פנג'בים. אחד מהם אמר משהו בפנג'בית, נופף להם עם היד להסתלק ותוך שנייה, כולם נעלמו כלא היו. אני וחבר שלי הסתכלנו אחד על השני, בהלם. לא הבנו מה קורה. התחלתי לדבר עם אחד השוטרים בהינדי. הוא הציע לנו עזרה ולקח אותנו לתחנת המשטרה. הוא אמר לנו להמתין בכניסה. כעבור דקה קצרה הגיע איתו שוטר נוסף, שנראה בכיר מאוד, כי כל המדים שלו היו מפוצצים בסיכות ודרגות. ואני חושב לעצמי...בסך הכול רצינו למצוא גסטהאוס ללילה אחד, לא צריך לקרוא למפכ"ל המשטרה בשביל זה חחח.

בקיצור, הוא לקח אותנו החוצה, אל נהג ריקשה ואמר לנו שהוא ייקח אותנו במחיר סמלי ויראה לנו מספר גסטהאוסים עד שנבחר אחד להישאר בו. מיותר לציין שהיינו בשוק. לבסוף מצאנו גסטהאוס ומכיוון שהגענו בלילה, החלטנו להישאר עוד יום בשביל לראות את העיר.

צ'אנדיגאר היא ההפך המוחלט של ורנסי. ורנסי מלוכלכת, צפופה, מסורתית, עתיקה, מסריחה. לעומתה, צ'אנדיגאר נבחרה להיות העיר הנקייה ביותר בהודו. היא עיר מאוד מודרנית, עם וילות ובניינים מפוארים, כולם שם הולכים בלבוש מחוייט, נוסעים במכוניות פאר, כל הכבישים בעלי ארבעה נתיבים ועם כיכרות ותחבורה מסודרת. הכול מסודר, מאורגן ונקי. פשוט לא להאמין שזו הודו.

ככה, כבר בימיי הראשונים בהודו, הספקתי לטעום משתי הפנים הכל כך קיצוניים של המדינה המיוחדת והמגוונת הזאת. אני לא זוכר אם הייתה פואנטה לסיפור הזה, אז אני מקווה שלפחות נהנתםן מהסיפור