מי הנעלב?

לעתים אני מרגיש פגוע, כי אולי נעלבתי ממישהו. כמו כל דבר במיינד שלי, זה הופך לסיפור שאני מספר לעצמי, והסיפור הוא "מישהו העליב אותי".

ואז מתחיל דיון פנימי:

האם הסיפור הזה אמיתי? אם כן, מי שם בפנים נעלב? אני רואה את אלון נעלב, אבל מי זה זה שמסתכל שם מהצד ורואה את אלון נעלב? זה אני? לעתים אני כל כך מזדהה עם הדמות של אלון, שנדמה לי שאני הוא זה שנעלב.

והאם המישהו הזה באמת העליב אותי. הוא בסך הכול היה כנה ואמר לי את האמת בפרצוף. הרי אני רוצה לדעת את האמת. לא הייתי רוצה שהוא ישקר לי. אני יכול רק להודות לו על הכנות והישירות. מה שהוא אמר לא הייתה בעיה. מה שאני חשבתי בעקבות מה שהוא אמר - זו כבר הייתה בעיה, זה כבר היה הסיפור שלי, שספק אם היה אמיתי. אפילו הספקתי לתייג את האדם הזה כ"אדם מעליב ופוגעני". כאילו הוא כזה מצד עצמו. כאילו כולם חווים אותו ככזה.

אין ספק שהסיפור "מישהו העליב אותי" גורם לי צער. אבל אני אפילו לא בטוח שהסיפור הזה אמיתי. כלומר, בלי הסיפור הזה, אני אדם הרבה יותר שמח ורגוע. ואולי בכלל אני העלבתי את עצמי, עם כל הסיפורים והמחשבות שבאו בעקבות מה שהוא אמר.

הבעיה מעולם לא הייתה במישהו אחר, רק בי. זה לא עניין של אשמה. אין צורך להלקות את עצמי שוב. כבר עשיתי את זה מספיק, כשהאמנתי לסיפור שלי. עכשיו, כל שאני צריך לעשות, זה לשחרר אותו. לשחרר את הסיפור שלי. כי הסיפור הזה, הוא זה שפגע בי ולא האדם הזה שעליו סיפרתי לעצמי סיפור. זה בדרך כלל קשה, אבל שווה את המאמץ. כי בלעדיו, אני אדם רגוע יותר.

שבת שלום