מאז אותה שבת, החיים שלי עצרו במובן שהופסקה שגרת החיים שלי. מאז אני מרגיש כלוא…כלוא במצב ״הזמני״ הזה שאני כל כך מתקשה להיות בו…במעין מצב ביניים שכזה, לא פה ולא שם. זה מצב שכל כך מאתגר אותי, מכל כך הרבה סיבות.
זה תמיד קצת מזכיר לי, שהות בשדה תעופה. אני ממתין לטיסה שלי, אני כבר לא בבית שלי, אני בדרך למקום, שאני כבר רוצה להגיע אליו, ובראש שלי, אני כבר מדמיין אותו ואני כבר נמצא בו, אבל בפועל, עדיין לא הגעתי אליו. השהות במצב הביניים הזה, הוא תרגול מאתגר עבורי בכל כך הרבה רמות.
יש כל כך הרבה דברים שאני שואל את עצמי האם לעשות אותם עכשיו או לחכות לשש אחרי המלחמה. כי עכשיו זה לכאורה מצב ביניים, של חוסר שגרה, של חוסר ודאות, של חוסר ביטחון. אני כותב ״לכאורה״ כיוון שלפני המלחמה, לכאורה היה מצב של ביטחון, שיגרה וודאות, אך ברור לגמרי שלא באמת היה מצב כזה. גם לפני המלחמה, לא באמת ידענו מה הולך לקרות מחר.
משמע, גם התקופה הכביכול שגרתית ובטוחה וודאית שהייתה לפני, הייתה למעשה, רק תקופת ביניים…תקופה זמנית…כי אין באמת תקופה שהיא לא כזאת…כי גם השהות בשדה התעופה הוא זמני, וגם הטיסה היא זמנית, אך גם השהות במדינת היעד אליה טסים היא זמנית.
הרצון והאחיזה המתמשכת שלי, בציפייה להגיע לשש אחרי המלחמה, היא זאת שכולאת אותי במצב הביניים הזה. כי לא באמת היה ביטחון, ודאות או שגרה וגם לא באמת יהיו כאלה…לא מתוך פסימיות אלא מתוך הבנה שבאמת, הכול זמני…
אז אל תחכו לשש אחרי המלחמה בשביל להתחיל ולעשות משהו! אל תחכו שמשהו יגמר, בשביל להתחיל לחיות!
צילום: אביעד אורן
Commenti