לפני כמה ימים, חוויתי יום אמוציונלי במיוחד. אני לא יודע, אם זה היה היום הזה או שזה הייתי אני; אם אנשים אמרו לי דברים, שהציפו אותי, בטונים שהציפו אותי או שזה אני, ששמעתי אותם בצורה שונה. אבל כאדם שמאמין, שדברים באים מבפנים החוצה, אני נוטה לחשוב, שהאפשרות השנייה היא הנכונה.
זה התחיל בתרגול יוגה, אצל המורה שלי, אחרי הרבה זמן שלא פגשתי אותה, וזה כשלעצמו היה מרגש. בסוף התרגול, הייתה לי איתה שיחה קצרה, ובתוכה, השחלתי את המשפט: ״אבל אני לא עוזב את היוגה..״, והיא ענתה לי: ״היוגה לא תעזוב אותך!״!!!
הרגשתי מחנק בגרון, ודמעות עולות ומציפות את עיניי, לפני שהספקתי לעצור אותן מלנזול החוצה, למשמע המשפט הזה. זה הציף אותי רגשית, בצורה כל כך עמוקה. הרגשתי שזה נגע לי, בול בנקודה הקשה, הכואבת והפצועה.
זה לא פעם ראשונה שאני שומע את זה, וגם אמרתי את זה לעצמי מספיק פעמים, אבל משהו בטיימינג הזה היה מדוייק, ומעל הכול, הייתי ממש צריך לשמוע את זה ממישהו אחר, ובפרט מהמורה שלי.
זה היה רגע מכונן וקסום, שליווה אותי לכל אורך אותו יום, שהמשיכו לקרות בו דברים מרגשים ומציפים, ובעצם, מלווה אותי עד עכשיו. אני מרגיש שזה עוד מהדהד בי, וההדהוד הזה, ממשיך להוליד תובנות חדשות, שמקדמות אותי למקום מדוייק יותר.
הייתי צריך לשמוע את זה מבחוץ, בשביל להשתחרר מזה לגמרי, ולהאמין בזה בלב שלם, כי באיזשהו מקום, הקול הפנימי שלי, לא הצליח לשכנע אותי עד הסוף.
אני די בטוח, שהמורה שלי לא יודעת, מה היא הציפה אצלי, ולמה זה גרם, אבל אני לא בטוח שזה משנה, כי כמו שכתבתי בהתחלה - זה שלי ואצלי וזה איך אני שמעתי ופחות מה היא אמרה או למה התכוונה.
איכשהו זה גם הזכיר לי, שאם יש לי משהו טוב להגיד למישהו, אז אין צורך לחכות או לשמור אותו אלא פשוט להגיד. אנחנו לא יכולים לדעת, באיזה סטייט אוף מיינד אדם נמצא, ואיך הוא ישמע את המשפט הכי פשוט שנאמר כבדרך אגב. אולי זה יהיה המסר המכונן שהוא חיכה לשמוע…
צילום: רועי וילנאי