לפני מספר ימים, פגשתי תלמיד שלי לשעבר. אולי זר לא יבין זאת, אבל כל מי שמתעסק בהוראה, ועובר תהליכים ארוכי טווח עם תלמידים, אולי יכול להזדהות עם ההתרגשות של לפגוש תלמיד מן העבר, שעברת איתו מסע פנימי עמוק.
אחרי ההתלהבות הראשונית, מיד שאלתי, אם הוא עדיין מתרגל יוגה…כמו מורה טוב…כי מה יותר חשוב מזה?!!! הוא ענה, שנולדה לו ילדה והוא כבר עסוק, אז הוא כבר לא מתרגל כל כך אסנה, כלומר, תנוחות יוגה או תרגולים פיזיים. ואז הוא אמר לי, שהוא כן מתרגל, את התרגול הפנימי שלימדתי בכל שיעור, זה שמתרגלים ביום יום, מול המציאות, מול אנשים, באינטראקציות עם העולם.
בהיתי בו לרגע קט, בלי לשים לב. הרגשתי איך העיניים שלי נוצצות מאושר וסיפוק והודיה. איזו תחושת גאווה. זה החותם שנשאר בו ממני?!. הייתי בשוק. מיד הרכנתי את ראשי וקדתי לו. אולי זו שוב התחושה, שרק מורים יבינו. הגאווה בתלמיד, שהגיע להישג כל כך משמעותי, שזכר אתכם ומשהו במה שלימדתם, כן חלחל ונשאר - שלא לומר, הדבר הכי משמעותי וחשוב, נשאר והלך איתו.
הייתי כל כך נרגש. איזו זכות נדירה. אם הצלחתי לגעת, אפילו באדם אחד, במקום כל כך עמוק, הרי שבשביל זה הלכתי להוראה מלכתחילה. אם הידע החשוב הזה, שהועבר לי, הצליח לעבור הלאה, אז המשימה הושלמה.
אחרי שקדתי לו עמוקות, הסתכלתי עליו, עם הרבה הודיה וסיפוק, עם חיוך ענק, ואמרתי לו, שעשיתי את שלי, ועכשיו, אני באמת יכול לפרוש בשקט, ללכת להתבודד בהרים ולתרגל ולתרגל ולתרגל, עד שיהיו לי תובנות חדשות ללמד, ואז אולי, אחזור…
שבת שלום!
צילום: אביעד אורן
Kommentare