הכי טוב שלי

יש משפט אחד, שכריס מרטין כתב, שצרוב לי חזק בזיכרון, ולפעמים מהדהד לי בראש, ברעש גדול -

‎״When you try your best but you don’t succeed״.

‎אולי כי הוא היטיב לתאר את אחד הפחדים הכי גדולים שלי - ומה אם ההכי טוב שלי, זה עדיין לא מספיק

זה לא ממש הפחד להיכשל, אלא הפחד שאני לא מספיק טוב, גם אם אני מתאמץ מאוד, ונותן את כל כולי. אולי זה משום, שהכי טוב של כל אחד, הוא מאוד שונה. אבל העובדה שהכי טוב שלי, לא מצליח להשיג לי את מה שקיוויתי להשיג, הוא דבר מייאש ומתסכל.

כאילו עשיתי וניסיתי הכול, אבל זה פשוט לא מצליח. אז מה נשאר? פשוט לוותר!? אז מה עכשיו? מה הלאה? אחרי שהבנתי שגם הכי טוב שלי לא מספיק. לנסות שוב? לוותר? או אולי לפנות לדרך חדשה, שבכלל לא חשבתי ללכת בה, אבל אולי ההכי טוב שלי, מספיק טוב, בדרך הזאת?…

האמת היא, שזה באמת מה שקרה לי, לא מעט פעמים. ניסיתי בכל הכוח, לא הצלחתי, ופניתי לדרך חדשה, שבה ההכי טוב שלי, השיג יותר ממה שציפיתי.

אבל אז נוצרת לי תחושה קשה של בינוניות. אני מתחיל להגיד לעצמי, שאולי בעצם, לא ניסיתי מספיק, באותה דרך שבה לא הצלחתי. ועכשיו, במקום לנסות יותר, אני מנסה פחות, ומצליח. זה לופ במיינד, שלא פשוט להיות בו.

קראתי פעם איפשהו, שהבעיה היא, לא שאנחנו מכוונים גבוה ונכשלים, הבעיה היא, שאנחנו מכוונים נמוך ומצליחים. יש בזה אמת מסויימת. אבל לפעמים פשוט אין לי כוח. אין לי כוח לכוון הכי גבוה. אין לי כוח להצלחות או לכישלונות. אני רוצה משהו שקט ויציב, בלי עליות או ירידות גדולות.

אחרי הכול, כל מה שאני רק רוצה, זה את השלווה הפנימית שלי וזהו. האם זה משהו בינוני? זה נראה לי כמו הדבר הכי גבוה שאפשר להשיג. אז הלוואי שהכי טוב שלי, יהיה מספיק טוב, בשביל להשיג שלווה. אבל בשונה מכל דבר אחר בחיי, על המטרה הזאת, אני לא מוכן לוותר, ולא אפסיק לנסות.

צילום: אביעד אורן